לכל מי שהולך לקרוא את זה, זה סיפור קשה וכואב ולא כולם יכולים להישאר אדישים אליו. אז כל מי שרגיש או משהו כזה, אל תקראו. בשבילכם.
זה היה אמצע השבוע, צהרי היום. הזמינו אותי ואת אחי לאכול צהריים בחברת בני המשפחה. הכל טוב ויפה. אחי ויתר על הארוחה והלכתי לשם לבד. הם גרו(ועדיין גרים) ברחוב ממול כך שזאת לא הייתה סכנה בשביל ילדה קטנה. רק לחצות את הכביש ולהגיע. דודה שלי חיכתה לי מעבר לכביש. היא ליוותה אותי כל הדרך לבית שלהם ושוחחה איתי. כשהגענו שמעתי כבר ממחוץ לדלת הבית את הצרחות של הילדים הקטנים. שני ילדים, בנים. היא לקחה מפתח, פתחה את הדלת וסימנה לי להיכנס. הסתבר לי שהילדים היו בדיוק בדרך החוצה.
"אני לוקחת אותם לחוג ואני חוזרת, תאכלי בינתיים"
טוב. אז נשארנו לבד בבית. אני ובעלה. ילדה בת 7, גבר בן 30. הוא חימם את האוכל, שם לי אותו על השולחן והתיישב לידי. אכלתי ואכלתי וכל אותו הזמן הוא הסתכל עליי. את כל כך יפה, הוא אמר לי. בלונדיניות הן הכי יפות. חייכתי אליו והודיתי לו על המחמאות, ועל האוכל. התיישבתי על הספה. הוא התיישב לידי.
"ראית את הציורים שלי?", הוא שבר את השתיקה.
"איזה ציורים?"
"אני מצייר ציורי קיר לילדים שלי, בואי אני יראה לך"
הוא קם, קמתי אחריו. הוא הוביל אותי לחדר של הילדים שלו, הסתכלתי על הציורים והתלהבתי כמו כל ילדה שרואה דברים יפים, מנצנצים.
"וואו! אתה מצייר ממש יפה"
הוא חייך. "אני צריך להראות לך משהו בחדר השני", החדר שלו ושל אשתו.
"אה גם שם ציירת?". הוא לא ענה לי. רק החזיק את היד שלי והוביל אותי לחדר.
זה היה חדר קטן. תריסי החלונות היו סגורים והווילונות כיסו אותם ויצרו מין חשכה כזאת בחדר. המיטה תפסה את רוב החלל. כמעט והתנגשתי בה כשנכנסנו לחדר.
הוא התיישב על המיטה כשהוא עדיין מחזיק בידי. הוא משך אותה, ואותי יחד איתה, אל המיטה. הושיב אותי יחסית רחוק ממנו.
אני לא ידעתי מה זה כשזה הופיע. הייתי משוכנעת שנים על גבי שנים, אפילו אחרי שעשיתי סקס בעצמי, שהבן אדם חולה. לא חולה נפש, זה גם, אלא חולה פיזית. חולה מינית.
הוא תמיד היה לובש מכנסי טרנינג של נערי רחוב עם חולצות שבקושי נוגעות בקו המכנסיים. לא שמתי לב לזה כל כך.. עד שזה נהיה חיסרון.
הזין שלו יצא מהמכנסיים בתנועה פתאומית. הוא לא עמד לגמרי ובגלל זה הוא התנדנד קצת. הוא נראה לי בתור ילדה כמו נחש, או צעצוע. אבל ללא ספק שחשדתי, הייתי מבוהלת.
"מה זה?", שאלתי המומה.
"זה מה שרציתי להראות לך", הוא צחק.
"אבל מה זה?"
ככל שהסתכלתי על זה יותר, ככה יותר פחדתי. עטפה אותי תחושה ששום דבר מזה לא בסדר ושאני צריכה לברוח משם.
הוא לא ענה לי.
ככה ישבנו אני והוא בחצי-חשכה, למשך כמה דקות של הלם מבחינתי ועונג מבחינתו.
לאט לאט זה הפסיק לזוז ולהתפתל כמו נחש, זה עמד. חזק, ומפחיד. התחלתי לבכות. נכנסתי ללחץ של ממש. והחיוך הזה שהיה לו על השפתיים.. החיוך הזה שאמר הכל. שהסביר הכל.
"תיגעי בזה", הוא אמר. ירד לו החיוך מהפנים.
"לא..", ייבבתי לו.
"תיגעי בזה!", הוא צעק עליי.
"לא!", צעקתי וייבבתי כאחד.
הוא חטף את היד שלי בכוח. ניסיתי להתנגד אך זה היה חסר סיכוי. הוא לקח את היד שלי, ושם אותה על האיבר שלו.
זה היה חם למגע, זה לא היה מפחיד כמו קודם. הוא הזיז את היד שלי עם שלו. למעלה-למטה, למעלה-למטה.
"די, תפסיק..", לחשתי. בכיתי.
"שששש בשקט"
"די..", המשכתי לייבב ללא מענה. שמעתי את הקולות שלו. הגניחות הקטנות האלו של ההנאה.
טריקת דלת. היא חזרה.
הוא העיף אותי ממנו והחזיר את האיבר שלו למכנסיים. הוא לא נבהל. רצתי לשירותים מהר, לא רציתי שהיא תראה אותי. לא הבנתי מה קרה. מחיתי את הדמעות מהפנים שלי. שטפתי אותן. שטפתי את הידיים שלי עם שאריות הסבון שנשארו וחיכיתי עד שנראיתי פחות או יותר נורמלית.
"היי חמודה שלי!"
"היי דודה ***", חייכתי אליה. היא לא ידעה כמה כאב הסתרתי.
"את רוצה שאני אקח אותך הביתה?"
"אממ כן בסדר", זייפתי התלבטות. כל כך רציתי לצאת משם.
"יופי, אמא מחכה לך בבית"
עליתי הביתה. צלצלתי בפעמון.
היא פתחה את הדלת לרווחה, עם חיוך. חייכתי אליה חזרה והיא חיבקה אותי ונישקה אותי, כמו תמיד..
לא אמרתי לה שום דבר. לא היינו קרובות אחת לשנייה.
נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת. והתחלתי לבכות.
"לא אומרת כלום, לא מספרת כלום. רק לפעמים בלילה, בוכה קצת.. ולא אומרת כלום"
לא אומרת כלום- מטרופולין
;){kind=link}