"סליחה? אפשר חשבון?", שלחתי למלצר חיוך לחוץ.
"מה את עושה?", שאלה אותי אחת הבנות מהשולחן.
"מה עוד לא סיימתם?", אמרתי בעודי בוהה בעצמי דרך האייפון. מסדרת את השיער.
"סיימנו אבל.."
"יופי, אני גם ככה חייבת ללכת"
"טוב.."
כל אחד שם את הכסף שהוא חייב והלך לדרכו. חלק ימינה, חלק שמאלה ואני- אחורה.
"יש לי משם קו ישר הביתה", אמרתי והלכתי משם.
חיכיתי כמה דקות עד שכולם עזבו וחזרתי לבית הקפה.
"איפה השירותים פה?"
"בקצה, יש שם דלת.. את רואה?"
"כן כן, תודה", התחלתי ללכת בלי להקשיב להסבר שלו. כרגיל. ידעתי שאני ימצא את זה בעצמי.
פתחתי את התיק, הוצאתי את האיפור שלי.
עוד שכבה של מייק אפ, עיפרון, מסקרה, ליפגלוס, וכמה סידורי שיער מול המראה. החזירה לי מבט נערה שיכולתי בקלות לראות באחד המגזינים. פלייבוי כנראה. זרקתי הכל בתיק ויצאתי משם.
"הפוך, 2 סוכר. תודה"
התיישבתי שם וחיכיתי לדוקטור שלי. אפילו צורת הישיבה שלי הייתה מתוכננת. רגל על רגל, שרבוב שפתיים, משקפי שמש על הראש, והתעסקות באייפון. שיחקתי טמפל ראן אבל לא נראה שאף אחד שם לב.
כבר עברו מעל 15 דקות אבל לא דאגתי. שאני יתקשר אליו? גם לא אחרי עשרים דקות.
"הפוך?"
"כן תודה", שלחתי אליה חיוך יבש.
מקצה העין שלי קלטתי אותו. הגבר שלי. כמעט קמתי וקיפצתי מהתרגשות, אבל למען המשחק, עשיתי ההפך. התעלמתי.
לקח לו כמה שניות לאתר אותי. הוא גרר את הכיסא ממולי והתיישב.
וואו מה הייתי עושה לו, חשבתי לעצמי ונשכתי את שפתי התחתונה.
"היי דוקטור", חייכתי ובחנתי את גופו מאחורי השולחן. סקסי.
"היי", הוא שוב נראה לא בנוח, נבוך. ומצד שני, שמח שהוא שם.
הוא הסתכל עליי. בחן אותי חזרה. חייך לעצמו קלות.
"כבר שכחת כמה אני יפה הא?", שיחקתי עם העיניים החתוליות שלי.
"באתי לפה בשביל לדבר איתך"
"רק לדבר?"
"אבל לא פה", הוא הסתכל לצדדים, לאנשים הבוחנים.
"אני נראה כמו אבא שלך", הוא צחק.
"זה מה שכולם חושבים. כל עוד אנחנו מדברים", התעלמתי מהבדיחה.
הוא הניח שטר של 20 על השולחן והתחיל ללכת. הייתי מבולבלת. הלכתי אחריו. אוח', התחת החמוד שלו.
הוא הסתובב אליי. "יש פה מקום שאנחנו יכולים לשבת בו. ממש ליד הקורס"
הלכנו כמה דקות ברגל, בשתיקה. אני הולכת אחריו והוא מוביל אותי. כמו שצריך להיות.
הגענו לרחוב מוזנח. עם אנשים מוזנחים, חנויות מוזנחות וכיסאות מוזנחים. הוא התיישב באחד הכיסאות שלא היה ברור לאיזה חנות הם שייכים.
"שבי", הוא הצביע על הכיסא ממולו. הפעם לא היה בנינו מרווח גדול כל כך. רק שולחן מרובע קטן. הרגליים שלנו כמעט נגעו מתחתיו.
"אני צריך להסביר לך כמה דברים", הוא נראה רציני פתאום.
הוא דיבר עוד ועוד על כבוד האישה ואני הנהנתי עוד ועוד בהסכמה עם דבריו. מידי פעם תפסה אותי ההרגשה שאני לא יצליח לנצח במשחק הזה. ומידי פעם תפסה אותי ההרגשה של האומץ והביטחון והשתלטה עליי. במיוחד באותו רגע.
"אוקיי אוקיי תשמע", עצרתי אותו משטף הדיבור.
"אני לא בחורה זולה. אני בחורה שווה. תסתכל עליי!", קמתי כדי שיוכל להביט בכולי.
"את יודעת מה אני רואה?"
שלחתי אליו מבט שואל.
"אני רואה ילדה. שמנסה להרשים גבר. ואת יודעת מה עוד?"
"מה?"
"היא מצליחה", הוא החזיר לי סוף סוף את החיוך השובב שלו חיכיתי.
הרגשתי את המתח המיני באוויר.
');){kind=link}